נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו; ובית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר "הוצא את המקלל, אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד,יד). אחד עומד על פתח בית דין, והסודרין בידו, והסוס רחוק הימנו, כדי שיהא רואהו. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--הלה מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו. אפילו אמר יש לי ללמד לעצמי זכות--מחזירין אותו, אפילו ארבעה וחמישה פעמים: ובלבד, שיהא ממש בדבריו. אם מצאו לו זכות, פטרוהו; ואם לאו, יוצא להיסקל. והכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן איש פלוני יוצא להיסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו; כל מי שהוא יודע לו זכות, יבוא וילמד.
Quand le verdict (de condamnation) a été prononcé, on fait sortir le condamné pour la lapidation. Le lieu d’exécution de la lapidation devait se trouver en dehors du siège du Beth-Din, conformément à ce qu’il est dit (Vayiqra 24,14) : « fais sortir celui qui a blasphémé ». Un homme était posté à la porte du Beth-Din, tenant dans sa main des fanions. Et un autre à cheval, à une distance qui lui permettrait de voir [celui qui tenait les fanions]. Si l’un [des juges, ou une des personnes présentes] dit : j’ai des arguments à produire en faveur du condamné, l’autre agitait ses fanions, et le cavalier partait au galop pour arrêter [l’exécution]. Et même si c’est le condamné qui dit : j’ai des arguments à produire moi-même en ma faveur, on le ramenait [au Beth-Din], même quatre ou cinq fois, pourvu qu’il y ait quelque chose de réel dans ses déclarations.
Si on a trouvé des motifs d’acquittement, on le libère [immédiatement]. Sinon, il sort [du Beth-Din] pour être lapidé. Et un héraut le précède en proclamant : un tel fils d’un tel est conduit pour être lapidé, pour avoir commis tel et tel crime, un tel et un tel étaient ses témoins. Quiconque connait des arguments en sa faveur, qu’il vienne et les présente en sa faveur.
