(ברכות יז.): "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה".
הוא שני גרעונות, חדא שאין בי שום שלימות עצמי כלל, רק מה שאני מקבל כוחות החיים מחסד עליון. א"כ הנני ככלי, לא כמו חי בעצם, ואם הייתי משתמש, לכל הפחות בהכוחות שאינם עצמיים שלי, במעלות, הייתי דומה לכלי שממלאים אותו הוד ותכשיטין, שאין לו לעצמו שבח מ"מ במציאות הוא מחזיק שבח. אבל בהיותו, חוץ מצד שלילת מציאות שלו בעצמו, מלא דברים שראוי להתבושש מהם. הפחיתות היא כפולה. כמו כן לבד חסרון השלימות, שהאדם מצד עצמו אין לו מאומה משלו, כ"א הוא מקבל. ובדבר שמקבל הוא משתמש להפסיד, עד שהכוחות שמשפיע לו השי"ת הוא משתמש בהם לבושה ולכלימה.
