(ברכות לב:): "אריו"ח, כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו".
יסוד ברכת כהנים ועמה שתהי' בנשיאת כפים, מורה שתכלית העבודה שראוי להיות מצויירת ושמורה בלב עובד ד' האמיתי היא טובת הכלל ואשרו. הברכה תורה דעת שאהבת הכלל ממלאת את כל לבבו של הכהן המיוחד לעבודת השם ית' ועסק תוה"ק. ונשיאת הכפים תורה שגם כל פעולותיו מוקדשות הנה לטובת והצלחת הכלל. וצריך עם זה לדעת שני ענינים, האחד שאין אהבת הכלל נקנית באדם כ"א שילמד עצמו לאהבת כל פרט, ע"כ "ואהבת לרעך כמוך"י הוא יסוד תוה"ק ואידך פירושאנ. והב' אע"פ שתכלית הצלחת הכלל והפרט הוא תלוי במעלות עליונות רוחניות, מ"מ לא תושלם בשום אופן כ"א אם תתפשט האהבה לכסוף בכל לב ונפש לחיים, וטובתה של כל נפש גם בחיים הגשמיים. כי בהיות הקשר שלם, של אהבת כל הטוב לזולתו, אז ישכיל בעבודת ד'. אבל אם יהרס אצל העובר האהבה הפרטית וגם אם לא תתפשט על אהבת החיים הגופניים של זולתו, לא ימצא המעמד האמיתי. וע"ז מורה נשיאת כפים שעם הברכה, הברכה בעצמה היא בלב והיא כללית גם רוחנית, ומגמתה לשאוף אל הברכה האמיתית שהיא תכלית הכל באמת. אמנם בפועל תצא ע"י כל האמצעיים המכשירים אותה, באה בפעולות כפים הגשמיים והאצבעות הפרטיות להורות על התפשטותה בפרטים, כן באישים כן בתכונות הפרטיות שהם כל צרכי חיי הגופים. ע"כ כהן שהרג את הנפש, הוא הפסיד תכונתו נגד אהבת הפרט ביחוד לעומת חיי הגוף, הוא לא ישא את כפיו. כי בהאבד ממנו המדרגה התחתונה של אהבת הפרט הגופנית לא יוכל לעלות לאהבת הכלל הרוחנית שהיא התכלית.
