(ברכות טז:): "יהיר"מ שתהי' תורתך אומנתינו, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו".
לב האדם בטבעו שוקק להתעסק בעסקי עוה"ז, בחיים המדיניים ובהם הוא מלא רצון ועיניו תשבענה רק מתענוגי החושים כמדתם. והנה מי שמעלה עצמו לצד הפרישות, רק אז דרכו נכונה, אם ע"י פרישותו לא יקנה קדרות הנפש, רק שתהי' נפשו מלאה אורה וצהלה. כי ישכיל בכל נפשו ומאודו יקרת ערך התמורה, ויהי' אור התורה ממלא אצלו את כל חסרון שהיו החושים ועסקיהם ממלאים, אז יבא לשלימות האמיתי. וזהו שתהי' תורתך אומנותינו, ובהיותינו נתונים במעלה העליונה של הפרישות, שלא נצטרך להתעסק בעסקי העולם והחושים, לא ידוה לבנו מחסרון הטבעי של חבורת עסקי חיי עולם. ואל יחשכו עינינו מערגם ליזון במנעמי החושים, רק תהי' פרישתינו באהבה ורוממות הנפש.
