(ברכות יז.): "בזמן שביהמ"ק קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו".
החלב הוא מותר בגוף שאפשר לגוף לעמוד מבלעדו. והנה החטאים הם על שני פנים: שיטוף במותר לעולם מביא חטא, אמנם כפי צורך הקיום ראוי שיוקח על דרך המותר, ע"כ יש כפרה בחלב נגד המותרות. ובדם, נגד הנטי' לאיסור שנכנס גם בכדי צורך הקיום. אמנם ההבדל בין כפרת הקרבנות בזמן שביהמ"ק הי' קיים לכפרת התענית בזה"ז היא, כי בזמן השלמות, כשהיו צריכים למעט איזה כח רע שנשרש, הי' הדבר מכוון רק אל הכח הרע. הקרבן לא פעל לרעה כלל על כוחות הגוף והנפש הטובים, כ"א הכניע את הכוחות הרעים. אבל עכשיו כשם שהאומה בכללה, בעונינו, הגלות הוא כור ברזל לצרף סיגים, ויחד עם הכוחות הרעים שמחליש הוא עושה שמות ג"כ בהכוחות הטובים. כן הפרט, בהיותו צריך לתקן הכוחות הרעים ע"י תענית, מתמעטות ג"כ הכוחות הטובים ע"י חלישות הגוף והנפש. וע"ז תחול התפילה, שיהי' כאילו הוקרב ע"ג המזבח. ותרצינו לבער רק הרעות ולחזק הכוחות.
