ידוע חמר הכעס, כמה החמירו בש''ס ובזהר הקדוש ובכתבי האר''י ז''ל תסמר שערת אנוש. ולפי חמר שבו, האיש החפץ חיים ויש לו טבע ומדת הכעס לו בכח יגבר ברב עז ותעצומות לגדר בעצמו גדרים וסיגים למשך עצמו ולהציל נפשו מרדת שחת, ובתחבולות יעשה מלחמה שלא לבוא לכלל כעס. והגדר הגדול שירשם בכתב וילקט כל מאמרי רבותינו זכרונם לברכה בש''ס ומדרשים וזהר הקדוש ודברי האר''י ז''ל, ויהיו לזכרון בעיניו, ובהם יהגה מדי יום יום למען יירא ויפחד ויחזר לאחוריו וירגיז יצר הטוב על יצר הרע, אי אזל מוטב, ואם לאו יקנס עצמו על כל פעם שכועס במעות או תעניות, ואם לא יוכל עצר ברוחו מלכעס, על כל פנים ישמר לפיו מחסום מלדבר בשעת כעסו מטוב עד רע, ויהיה כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו. ואם ידבר, יהיה בקול נמוך ובדברי רצוי, ואף אם לבו בוער כאש, וחמתו בערה בו, לעצר במלין יוכל, ואז יהיה הכעס עקר, שאינו עושה פרות, כי ידוע שעברת הכעס גוררת עברות רבות ורעות, כגון אש המחלקת, וילבש קללה, וכהנה רעות רבות; והשתיקה בעת הכעס כמים לאש. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (חולין פט, א) על פסוק תלה ארץ על בלימה (איוב כו ז) שאין העולם מתקים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה:
ויתן אל לבו איך יכעס על זולתו שגמלו רעה, ולא יכעס על עצמו, שגורם רעה לנפשו, ומנפש ועד בשר יכלה בכעסו. ויחשב מה הוא ומה חייו, ושהכבוד והקלון וכל עניני העולם הזה הכל הבל, הבל הבלים, מעשה תעתועים, ושאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה (חולין ז ב), ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, ושאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ושדרך איש ישר בעיניו, ואין להאשימו ולכעס להסיר כעס מלבו ולהעביר רעה מבשרו, ואם ראשיתו מצער עד שירגיל, סוף שההרגל נעשה לו טבע טוב. ואין לשבח למי שאין לו מקום לכעס ולא על מה לכעס ואינו כועס, אלא חובת גברא, שאף שיש לו טעם מספיק לכעס גם כעס, יכבש כעסו. ואם יצטרך לזרק מרה על בניו וכדומה, לא יעשה אלא לפנים, ואם יארע לו שיכעס יהיה נוח לרצות לכבוד קונו ובזה יהיה שבע רצון ומלא ברכת ה', ואף בשרו ישכן לבטח:
