(ברכות ט:): "מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים ואמר הללויה, שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ד' הללויה".
שם יה הוא מיוחס להנהגת העולם כל זמן שלא בא עדיין לשלמותו והחסרונות שולטות בו והרע והרשעה עוד לא אפסו מן הארץ. כדברי חז"ל על פסוק "כי יד על כס יה" שאין השם שלם ואין הכסא שלם כ"ז שיש רשעה בעולם, עד שימחה זרעו של עמלק, ודיו לעולם להשתמש בשתי אותיות. והנה קשה מאד לאחד שבחו של הקב"ה עם שמו, כל זמן שהעולם מתנהג ע"פ דרך זה, שיש מקום לרע לפעול להרע ולעשות חמס ועול. כי שמו הגדול יתברך הוא קדוש וישר "ד' צורי ולא עולתה בו", ופעלו ישר ותמים. והנה כשאנו מחברים שבחו לשמו השלם, שמורה על ההנהגה העתידה להיות לעת שיתקן העולם במלכותו, ורוח הטומאה יהי' אז לבער והרשעה כעשן תכלה, אז יכירו וידעו הכל כי ראוי לשבח שבח שלם לשמו הגדול. אבל בעוה"ז לפי ההנהגה הזמנית, שעינינו הרואות הרעות הגדולות ההוות בעולם, איך אפשר לחבר השם הגדול עם השבח. שאע"פ שנאמר שרובה של המציאות היא טובה והרע מועט, אבל אין לחבר השם עם השבח. והללויה כבר ביארו חז"ל בערבי פסחימנ, שהוא גדול מכל השבחים מפני שיש בו שם ושבח בבת אחת. אמנם כ"ז הוא רק טרם נשא עין למרחוק ונשכיל לדעת תכלית הרעות, איך שיותר נעלה ויקרה היא טובת המציאות בהיות הרע נמצא ויתבער מן העולם, יותר מאילו לא הי' נמצא הרע כלל בעולם , בההשקפה הרוממה הזאת יצדק לחבר את השם והשבח גם בשם יה שמורה על ההנהגה הזמנית שנותנת מקום להרעות להמצא. ע"כ לא אמר דוד הללויה, עד שראה במפלתן של רשעים, והשכיל לדעת כי טובה היא לעולם מציאות הרשעים ומפלתן, יותר מאילו לא היו רשעים בעולם כלל. א"כ אנו רואים שהרע שבעולם הוא מוכן לתכלית שכולו טוב, ע"כ כשראה במפלתן של רשעים אמר הללויה.
