Aujourd'hui à Paris
07:15 : Mise des Téfilines
08:24 : Lever du soleil
12:40 : Heure de milieu du jour
16:55 : Coucher du soleil
17:46 : Tombée de la nuit

Paracha Vayichla'h
Vendredi 4 Décembre 2020 à 16:36
Sortie du Chabbath à 17:49
Afficher le calendrier
Logo Torah-Box
Etude sur Texte

'Alé Chour

La connaissance de soi - Introduction

יותר מאשר בשערים הקודמים, אנו נכנסים בשער זה לתוך עולמנו הפנימי. הן צעדנו הראשון בעבודתנו הפרטית הוא: ללמוד כי ״אני״ - זהו עולם מלא. אין האני רק אוסף־תגובות על המתרחש מחוצה לו ואוסף־שאיפות למה שחוץ ממנו. לא! ה״אני״ עצמו הנו עולם החי חיים עצמיים.

מרוב בני האדם נעלם כליל עולם פנימי זה. רוב בני האדם חיים את חייהם בכיווץ אל העולם החיצוני, והם מפחדים להפוך את כיוון־חייהם פנימה, אל עצמם, ולו רק לשעה, בעיקר מתוך סלידה בפני העולם הנסתר והזר של עצמם...

זאת ועוד: כולנו טרודים ב״עולם המעשה״. מושכל־ראשון אומר לנו, שיש להרבות במעשים בכל שטחי החיים, לכנות וליצור בעולם - וגם להיבנות ממנו, להתבסס בו ולמצוא בו את מקומנו. אולם, המאמין־המעמיק חייב להתבונן בזה: הלא הבורא ית׳ מנהיג את עולמו, והוא כל־יכול, ולא נבצר ממנו להביא עולמו לירי תעודתו גם בלעדי מעשינו. למה, איפוא, מעשים? אי אפשר למצוא לזה טעם אחר, רק זה: תכלית היצירה היא, להביא אותנו לידי שלמות, ושלמות משיגים רק ע״י מעשים! אי לזאת, דוקא בעל־מעשים חייב לטפח עולמו הפנימי, באופן שמעשיו יחזקו את פנימיותו. הבורא אינו זקוק למעשינו:

״אם חכמת, חכמת לך, ולצת - לברך תשא!״ (משלי ט, יב).
״אם חטאת, מה תפעל בו, ורבו פשעיך - מה תעשה לו!
אם צדקת, מה תתן לו, או מה מידך יקח!״ (איוב לה, ו־ז).
הבריאה מכוונת אל האדם. תכליתו של עולם המעשה היא שלמות האדם.

בכיוון אל עולמנו הפנימי ישנו עוד ענין עמוק: קדושה יש בזה.
מהי קדושה? יבוא צד הטומאה ויוכיח: המטמא עצמו ח״ו משליט על עצמו תאוות הגוף וחומריות העולם. מלבד זאת הוא גורם לטמטם לבו לבל ירגיש כלל במצבו: ״אל תקרי ונטמאתם בם אלא וניטמטם בם״ (יומא לט, א). טמטום הלב הוא אי־הרגשה בעצמנו. ההיפך הוא בקדושה: מלבד מה שהיא מרוממת את האדם מעל לגוף וחומר, הוא נהיה ער על־ידה להרגיש בעצמו ובמצבו ולהכיר מקומו.
סימן לדבר: בביאור סדר הברכות של התפילה אמרינן: ״ומה ראו לומר בינה אחר קדושה? שנא׳ והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו, וסמיך ליה וידעו תועי רוח - בינה״ (מגילה יז, ב). הרי ממה שאומרים קדושה,

זוכים לקדושה, ובמה היא מתבטאת? שיודעים בינה. סר הטמטום. במה שהיו תועי־רוח, נהיו יודעי בינה.
כיצד אדם חי בכיוון אל עצמו?
מקובל בשם הבעל־שם־טוב זללה״ה, כי כל מה שאנו רואים מסביב לנו, הוא כמו ראי אשר בו ההשגחה העליונה מראה לנו את עצמנו. כזה הוא כיוון־המבט הפנימי!
״למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין״ (סוטה ב, ב). בראותי אדם בקלקלתו, הנני רואה תיכף את עצמי ומוצא כל סיבוכי החטא גם בנפשי, ובמקום הבוז והרוגז על החוטא הנני מחפש עצות לנפשי, שלא אכשל כמותו - ככה אדם חי בכיוון אל עצמו.

״למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר!״ (במדב״ר פט״ז, ה) ראו - ואליהם לא נגע המאורע כלל, אל תוך עולמם הפנימי לא חדרו הדברים. יש להשתומם שבעד זה כינו אותם חז״ל ״רשעים״. הלא צדיקים היו באותה שעה, וממנהיגי העם, רק לפי רום דרגת דור המדבר היה להם להסתכל על מעשה מרים בכיוון אל עצמם, להחדיר זהירות בדיבור אל עומק נפשם - ״ולא לקחו מוסר!״
והמתרחש מסביב לא בלבד שהוא מראה לאדם נגעי עצמו אלא הוא מעורר גם כיסופי עליה: מצינו בספרי עה״פ ״כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך׳ (ראה, סוף שביעי): ״קדש עצמך במותר לך - דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אל תתירם בפניהם״. לכאורה היינו מבינים כי לפנינו גדר של זהירות ברגשות המחמירים, שאם ינהיגו היתר בפניהם, עלולים גם הם להורות היתר לעצמם ולנפול ממדרגתם. אולם לפי זה בלתי־מובן שהספרי קורא לזה ״קדש עצמך״, שהרי אין כאן דין בנוהג־היתר, אלא הוא דין בהמחמיר לבל יוזק! ובהכרח שהספרי מגלה בזה גדר נפלא בקדושה: בהימצאי בין זהירים יותר ממני, עלי לעורר רצוני להיות כמוהם, ולכה״פ בזמן היותי במחיצתם להתנהג כפי מנהגם, כמו הרואה סוטה חייב לגדור עצמו מסיבת קלקולה, כך הרואה נזהרים חייב לעורר עצמו לזהירות, וזהו גדר של קדושה!

״המכיר את מקומו״ היא אחת המעלות שהתורה נקנית בהן (אבות פ״ו, ה). והנה מצינו בפ׳ יתרו: ״וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו וכר״, וברש״י: ״הניגשים אל ה׳ להקריב קרבנות אל יסמכו על חשיבותם לעלות; יתקדשו - יהיו מוכנים להתיצב על עמדך (יתרו, חמשי). גם כאן גדר נפלא של קדושה, שיעמדו במקום הנקבע להם ולא יסמכו על חשיבותם להתקרב יותר. הרי ירצו להתקרב יותר אל ה׳, ויחשבו כי מצד מעלתם מותר ואולי אף מגיע להם להתקרב יותר - ואומר להם השם, כי קדושה היא דוקא, להכיר את מקומו, ולהיות מוכן לעמוד במקומו, ולדעת, כי בשום אופן אין לחפש התעלות וקרבת אלקים מחוץ למקומו, כי כל התעלות צפויה לאדם אך ורק בכיוון אל עצמו. העוזב את מקומו, מתרחק מעצמו. קדושה והתעלות לא ימצא בריחוק מעצמו.

מהו ״האדם עצמו״?
אנחנו מורכבים מגוף ורוח. ההרכבה מושלמת עד להפליא. אי אפשר להפריד חלקי האדם זה מזה. כל מחשבה, כל דיבור, כל מעשה, ממוזגים מגורמים נפשיים וגופניים גם יחד. התקשרות זו של הרוח בגופנו היא היא סוד חיינו. הפרדתם - היא המות.
הרי שלש הבחנות באדם: הגוף, הרוח, וחיבורם יחד. ״האדם עצמו״ איננו ההבחנה החלקית אלא הבחנת חיבור־גוף־ורוח, וכך קורא רבינו המהר״ל את החיבור של גוף ונפש - ״האדם עצמו״ (עיין דרך־חיים על אבות פ״ב במתני׳ דהוי שקור ללמוד תורה).
בדברנו מעתה על ״הכיוון אל עצמנו״ - הננו יודעים ביתר דיוק, שהכיוון הוא אל נקודת החיבור של חלקי האדם; עבודתנו אינה מכוונת אל הגוף לבד או אל הרוח לבר, אלא אל חיבור שניהם יחדיו.
אולם - חיבור זה סוד כמוס הוא לבוראנו ית/ וטרם הצליח ולעולם לא יצליח ילוד־אשה לפענח את חידת ההרכבה, אבל הקב״ה גילה ואף נטע בקרבנו את חמדה המחברת בין הקצוות והניגודים והמסוגלת לאחדם עד לאחד. מידה זו היא הדעת. הוא אשר גרסינן בברכות נה, א:
״אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו כהן שמים וארץ, כתיב הכא וימלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב בדעתו תהומות נבקעו״*.
דעת - היא מדת הצירוף, ובכחה ידע בצלאל לבנות המשכן אשר בו מאוחדים שמים וארץ.
אולי זוהי תכלית היצירה: הקב״ה הושיט לנו חלקי עולם מנוגדים זה לזה כגוף ורוח, ארץ ושמים - ועלינו לאחד הניגודים לעבודת השם, והמרה שניתנה לנו לעבודה כבירה זו היא הדעת:
״גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר א׳ רעות ה׳ וכו׳ אמר ר׳ אלעזר גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות שנא׳ ה׳ מקדש ה׳ ואמר ר׳ אלעזר כל אדם שיש בו רעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, דעה ניתנה בין שתי אותיות (היינו שהיא מכרעת בין חסד ודין),
מקדש ניתן בין שתי אותיות (היינו שהוא מחבר שמים וארץ)״.
(ברכות לג, א ובמהרש״א שם)
דעת היא הנקודה המרכזית באדם, המקדש הוא הנקודה המרכזית בעולם. המתייצב על נקודת הדעת בעבודתו - אחז במעלה המחוייבת לבנין המקדש.
אי לזאת, מעיקרי עבודתנו בתורה הוא, לבלי הפריד בשום אופן בין מחשבה ומעשה, בין שכל ורגש, בין חיוב וקיום. מחשבות עמוקות הגו הרבה חוקרים,
* עיין מהרש״א כתובות ה, א באריכות.

וחוקים מוסריים קבעו - אבל תהום פעור בין הדרישה ובין הקיום, אפילו אצל ההוגים עצמם. לא כן כתורה וגדוליה אשר בה כל פירוד כזה לטומאה ייחשב. ומה מאירים דברי מהרמ״ע מפאנו ע״ה, כי מיסוד ה׳ הוא האלקים שהויה נבלעת בהשגחה יוצא כי הלימוד הוא הוא המעשה (י׳ מאמרות ח״ד פ״א), כלומר שבאמת אין פירוד בין לימוד ומעשה, ובתוך המעשה נבלע הלימוד ושזה מחויב מסוד היחוד עצמו שהוא הוא יסוד כל התורה כולה.
אדם חמגביר כח מחשבתו ומזניח את התפעלות הלב או מתנהג שלא כפי מחשבתו הטובה
- אין זה אלא אדם חלקי ואין בזה שלמות. על האדם להתאמץ בעבודתו, לאחד דווקא כל כחותיו בעבודתו: המחשבה תביאהו להתפעלות הלב, והלב יביאהו לידי מעשים טובים; לימודו יביאהו לידי דעת ההלכה, וההלכה - לשמירה ולקיום. מבט זה השואף לשלמות האדם ולשיתוף כל כחותיו לעבודתו - זוהי הדעת. מאידך: הדעת מחייבת שהמעשה ייעשה בשלמות: המצוה כפי כל הלכותיה, בכוונת הלב ובמחשבת המוח גם יחד.
וזאת עלינו לדעת: המאור הנצחי הגנוז באדם יוצא ולוהט בשלהבת דווקא ע״י איחוד כל חלקי האדם, כשישכיל לאחד גופו ורוחו בעבודתו. משל למה הדבר דומה? לכח אלקטרי המאיר ומחמם דווקא כששני קוטבים מזרימים הזרם אל הגוף המאיר, וקוטב אחד בלבד אין בכחו להדליק אור. כך אורו של האדם מאיר באמת רק כששני הקוטבים אשר בו נותנים את כחם לעבודתו, הרוח והגוף גם יחד.

מעתה יותר ברור לנו מהו הכוון אל עצמנו בעבודה, וכי האדם מגיע אל עצמו דווקא על־ידי איחוד כל כחותיו יחד, אשר אל זה תביאהו הדעת, ומוכרח העובד להיות בר־דעת, אם בעבודת השם חשקה נפשו.
עוד זאת לנו לציין בזה: ראשית צעדיו של העובד בכל תקופותיו היא - המחשבה, כי אם מחשבה אץ, עבודה מנין. וברוך האיש, אשר גדול וחזק כח מחשבתו, כי הוא ראוי להיות בן־עליה, ואתו אנו עוסקים במערכות הבאות. המחשבה היא העשיר שבכחות, ואין דבר בעולם שאין ידה מגעת אליו. מסוגלת היא גם כן להפליג לגנזי מרומים. מחשבה שיש בה מדעת קדושים
- אופיה שהיא שואפת ומכוונת תמיד אל המעשה, ויהיה ענינה אשר יהיה: הסתכלות בעצמו או בעולם, עיון בהלכה או באגדה או בתורת הסוד - מהכל היא יודעת להסיק מסקנה למעשה. ויהיה זה מעשה קטן, שנוי זעיר בהתנהגות, הערה לחיזוק. מעיקרי הדעת הוא, שהמחשבה לעולם לא תהיה מנותקת מהמעשה, היינו מכיוונו של האדם אל עצמו.
כאשר יעקב אבינו ע״ה חלם את חלום הסולם וזכה להבטחת עתידו של עם ישראל באה״ק לדורי דורות - ״וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי - שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה (רש״י) - ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים חה שער השמים״ (ויצא, ראשון), ותיכף בהשכימו בבקר לקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה ובזה הניח את היסוד לבית המקדש. אחרי חלום

כזה והבטחה כזו - איה שמחתו, איה התפעלותו? אין כאן אלא חרטה שישן במקום קרוש כזה (והגע בעצמך: לולא שינה זו כמקום זה, לא היה זוכה כלל לחלום זה!), ופעולה זריזה להקים מצבה וליסד מקדש - ויירא י יראה דוחפת את האדם, להביא רחשי לבו הטובים תיכף לכלל מעשה. זהו: ״יראת ה׳ ראשית דעת״(משלי א, ז). דעת היא חיבור כל חלקי האדם והיו לאחדים, מוח, לב וכלי המעשה, וההתחלה לזה היא היראה שהיא הדוחפת את האדם אל המעשה.
סוד גדול טמון בכיוון זה אל המעשה. אנו רגילים להניח, כי שיא המדרגות הוא, להתרומם במחשבה אל הדברים שהם כבשונו של עולם. אולם, דברי חז״ל ברור מיללו.
״א״ר אחא הלמד ע״מ לעשות זוכה להקביל רוח הקדש. מה טעם - למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח דרכיך ואז תשכיל ואין תשכיל אלא רוה״ק כמד״א משכיל לאיתן האזרחי״. (ויקרא רבה פל״ה, ו)
מוכרח מזה, כי הדרך לרוה״ק הוא דווקא הכיוון אל המעשה, שזהו ״הלמד ע״מ לעשות״. (וכאמור אין שום נ״מ אם הוא לומד שמעתתא או אגדתא או תנ״ך או קבלה!) הכיוון אל המעשה ראשיתו - יראה, כולו - דעת, תכליתו - קדושה, כי זוהי דרך הקדושה, להגיע את האדם אל נקודת עצמו, ומשם נובעת גם רוח הקודש, כפי שיבואר בע״ה בשער זה. שני דברים כלולים בזה, שהלומד ע״מ לעשות זוכה להקביל רוה״ק:
א. להעמיד מעשה מושלם לגמרי הוא עצמו מהדברים הקשים ביותר, והוא עצמו בחינה של רוח הקודש.
נתבוננה־נא, במה היה כחו של יעקב אבינו ע״ה יותר גדול: בזה שהראו לו חלום־הסולם, או בזה שבהקיצו ירא, התחרט שישן במקום קדוש זה, הקים מצבה, יסד מקדש ונדר את נדרו?
לפי דברינו איננו מעיזים עוד להכריע בזה. החלום הוא דרגה בנבואה, והמעשה שלאחריו - דרגה ברוח הקדש. ומי יוכל להגיד הי מנייהו עדיף ? !
אין לך דרגה יותר גדולה ברוה״ק מזו, להעמיד מעשה מושלם.
ב. הכיוון אל המעשה הוא ג״כ הדרך להגיע למדרגת רוה״ק עצמה, ודווקא לא המחשבה בדברים נשגבים המופשטים מעולם המעשה אלא הנקודה המעשית, וכפי דברי התנא דבי אלי׳ ״מעיד אני עלי שמים וארץ, בין איש ובין אשה, בין אינו ישראל בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשיו של אדם רוה״ק שורה עליו״. ולפי הנ״ל הדברים מאירים, כי רוה״ק נמצא דווקא בתחום המעשים, וכמובן אין המדובר בפעלתנות נבובה אלא במעשים הבנויים על־ידי מחשבה ולב והתבוננות כיאות לתלמיד־חכם אמיתי.
״ישלח עזרך מקודש - מקדוש מעשים טובים שבכם!״ (מדרש תהלים מזמור כ׳).
עיין כוהרש״א כתובות ה, א באריכות.

--------------

״ידיעת־עצמו״ אי אפשר ללמוד. זוהי חויה הפוקדת את כל בר־דעת בעמדו על דעתו. אין הדרכה להשגת חויה זו. היא עומדת בץ השער הקודם והשער הזה.
היודע קצת מדות טובות וקצת מדות רעות הפועלות בקרבו, אינו יודע עצמו כלל. כאשר נפקחו עינינו לעמוד על אפשרויות העליה הטמונות בנו, ויחד עם זה אנו רואים את כל הנטיות והנגיעות, כל המרמה וההשחתה המקננות בקרבנו, לבלי מצוא לעצמנו מקום מקלט פנימי הבטוח מכל שלילה - זוהי ״הכרת עצמנו״. פילוסוף אחד קורא לזה: ״ירידת הגיהנום בעודנו בחיים״.
״שבתך בתוך מרמה״ - אמר ירמיה (פרק ט, ה): אין אף נקודה טובה אחת שלא נגעה בה שאיפה אנוכיית. אדם החזיק את עצמו, אם לא לצדיק, לכה״פ לבינוני ישר והגון - ולפתע נפקחו עיניו והוא מכיר, איך שלכל פעולותיו יש שורש אנוכיי וכל מעלותיו מהולות השחתה, ממש ״כל האדם כוזב״ - כולו כזב: אז נשמטה הקרקע מתחת רגליו והוא רואה הגיהנום פתוחה לו מתחתיו בחיים חיותו. מתוך זיעזוע זה הוא מתחיל לגשש ולחפש דרך־חיים יותר אמיתית.
נתאר לעצמנו: אוהב ושונא של אדם משוחחים על אדם זה שעה ארוכה. כל אשר האוהב מנסה להצדיקו, מפריך השונא את כל טענותיו ומוכיח כי אין בו אף שמץ של מרה טובה. והנה אדם זה עומד מאחורי הדלת ושומע את כל השיחה הזאת - מד. תהא תגובתו? האס יהיה נדהם על מדת שנאתו של אויבו, או מרוגז על אי־הכרת מעלותיו, או נדכא על שלא הצליח להראות עצמו באור יותר חיובי? - המכיר עצמו יגיד בשלוה: ״כל טענותיו של שונאי אינן חדשות לי - הכל אני יודע ומרגיש בעצמי...״
מה עלוב לעומת זאת שלו־הנפש החי בדמיונות ואינו יודע על עצמו מאומה! לראות נכוחה אינו מעת, את מבצר הדמיונות בו הקיף את עצמו אינו מוכן לפוצץ! וגרוע מזה - רוצה לקנות לעצמו שם ״עובד״, ומדי פעם הוא מחטט בעצמו לראות מהיכן נובעת הרגשה מסוימת ונכנס ל״למדנות״ על מקורן של מדות, ונוסף על כל דמיונותיו עוד רוצה להתעטר בתואר עובר ו״בעל־מוסר״ י


בתחילת כל עבודה עצמית עומדת ההכרה העצמית. מי שלא זכה לה מעודו — שער העבודה הפרטית סגור בפניו. הוא יחיה בשלוה את חייו הרוחניים, ייכשל

כאשר רבים נכשלים, יעשה מעשים טובים ככל אדם מישראל ואין הקב״ה מקפח שכר כל בריי!. בן־עליה ואיש אמת לא יהיה.
מי שזכה להכרת־עצמו, מוכרח על־ידה לבא לידי עבודה פוריה ולידי שינויים מעמיקים, בהנהגה ובמדות. הפרקים הבאים נועדים לתיאורם.
במערכת ההכרה לא תתברר העבודה הפרטית עצמה. מגמתנו כאן היא, לברר הכחות ושכבות הנפש, הרכבת המעשים ודרכי ניתוח המעשים.


הידיעה עצמה על עצמנו מרוממת. לפני שאנו מכירים את עצמנו, אנו נמצאים בתוך התהום. בהכירנו את עצמנו אנו מוצאים את עצמנו כבר על־יד התהום - ההכרה העלתה אותנו מתוכו. אדם שאינו מכיר עצמו, הוא עצמו זהה עם כל נגיעותיו ורצונותיו. עצם ההכרה מפרידה בינינו לבין נגיעותינו, ואם כי עדיין הם פעילים בנו, ומלחמה לנו עמהם, הרי ה״אני״ שלנו עומד מעל לרצונות אלה.
לפני שנים רבות נתגלה בעיר אשכנזית במרתף אחד אדם שמעולם לא ראה אור השמש, לא ראה אדם ולא יצא אי־פעם מהמרתף. כאשר למד לדבר, נתברר כי מילדותו הוחזק בבדידות גמורה באותו מרתף. אדם זה, כאשר נוכח לדעת כי כל שנותיו בילה במרתף, כבר היה מחוצה לו. כל עוד שהיה חי שם היה נבצר ממנו להכיר כי מעונו הוא מרתף עלוב, כי בעיניו היה זה כל העולם כולו, שהרי לא ידע מחיים אחרים.
- כן היא הכרת אדם את עצמו: בראותו נכוחה את שבתו בתוך מרמה על כל מדותיו הרעות — כבר הוא נמצא מחוץ להן וכבר נמצא בלבו ציור מחיים פנימיים רחבים, והוא מכיר כי המרמה וההשחתה היא מרתף עלוב...
ואחרי ההכרה כבר נוכל לחפש שביל בחיים, ויהיה זה שביל צר מאד, אבל אמיתי, מרוחק מהמרמה - והיה זה שכרנו.
Soyez le premier à commenter ce cours !
Newsletter Torah-Box

Pour recevoir chaque semaine les nouveaux cours et articles, inscrivez-vous dès maintenant :

2 Décembre 2020 - 16 Kislev 5781

  • 07:15 Mise des Téfilines
  • 08:24 Lever du soleil
  • 12:40 Heure de milieu du jour
  • 16:55 Coucher du soleil
  • 17:46 Tombée de la nuit

Chabbath Vayichla'h
Vendredi 4 Décembre 2020

Entrée à 16:36
Sortie à 17:49


Changer de ville