אין מענין מערכה זו לתת ידיעה מקיפה על כל כתות הנפש. אנו עוסקים רק בידיעת עצמנו.
בזה הננו לברר, כיצד עלינו להתיחס אל כל הכתות והמרות שאנו מגלים בקרבנו: לרתק או לקרב, להשלים עם מציאות כתות שונים או להתבייש בהם.
גרסינן בסנהדרין צא, א: ״א״ל אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד?
גוף אומר: נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני התי מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הרני פורחת באויר כצפור. א״ל אמשל לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיו בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא, אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס - בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס, אמר: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה - הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותן כאחד. אף הקב״ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותן כאחד!״
כחות הנפש וכחות הגוף - שניהם ״שומרים״ לפרדס הנאה שהוא האדם ועולמו. ההבדל ביניהם הוא רק, כי כחות הגוף הם עוורים, וכהות הנפש - פקחים: תאות החיים ממריצה אותנו לשקוד על בריאותנו ובסכנה היא מפעילה כל כחותינו כדי לשמור על גחלת החיים. תאות המין ממריצה אותנו ליסד בית ולהוליד בנים. הקנאה ממריצה אותנו להשתדל להשגת פרנסה מכובדת. אהבת הילדים ממריצה אותנו לטפל בתינוקות ולגדלם. הרי כל הכחות האלה הם שומרים מעולים לאדם. למה הם שומרים אותנו - אינם יודעים. הם עוורים.
השומר הפקח היא הנשמה. היא רואה את המטרה, היא יכולה לתת כיווץ לחיינו, אל מה לשאוף, לפני מי לעבוד, מה להשיג. זהו ענין הנשמה בשמירת פרדס החיים, לבל נשתמש בכחותינו לשוא, ונדע לנצל אותם למטרה של אמת. חיגרת היא, הנשמה, שאין לאל ידה לבצע שאיפתה ורצונה בכח עצמה. בזה היא זקוקה לכלי הגוף.
הרי גוף ונשמה ביחד משלימים זה את זו בשמירת האדם והחיים: הגוף נותן את הכחות והנשמה את הצורה, הכיוון. כשההרכבה מושלמת באים שניהם על תיקונם: הכחות העוורים של הגוף משמשים לתכלית נעלה, והשאיפה הרוחנית של הנשמה נכנסת לכלל מעשה.
אין, איפוא, לזלזל בכחות המתגלים בקרבנו. כולם נחוצים וחשובים. אין לנו אלא לשאוף להרכבה הנכונה ולכיוון הנכון.
והנה מוטבע בנו בגזרת הבורא ית/ כי כל מילוי דרישת כח מכחות נפשנו
מורגש כהנאה. התרגלנו מיומנו הראשון במחזור של רעב - תיאבון - טעימת אוכל - הנאה - שובע — הנאח״שביעה, וחוזר חלילה, וכן בשאר הכחות. הנאות אלו מרגילות את הדמיון בציורי תענוגים. הדמיון עושה את ציורי ההנאה לתכלית עצמית, ובמקום שכח השמירה על בריאותנו והרעב היו דוחפים אותנו לאכילה — מתעוררים מעתה ציורי ההנאה שבאכילה להשיג הנאה וו. שומרי פרדס החיים שולחים יד בבכורות הנאות שבפרדס. הפשטת ההנאות מתהליכי החיים והפיכתן לתכלית עצמית היא המקלקלת את השורה בחיינו הטבעיים. אך הכחות עצמם הנם כחות עמוקים וחיוניים. אין לנו לשאוף לעקירתם או לביטולם. שומרים הם לפרדס החיים הנאה. אולם, עלינו לדאוג שלא ישלחו יד בבכורות הנאות שבפרדס.
